Latest / דברי איתי / לכל אחת יש את העוגה שלה: המלכודת של הדופמין המהיר

Transcript

לכל אחת יש את העוגה שלה: המלכודת של הדופמין המהיר · דברי איתי

• טל: היי. Moran Naor: היי, מה קורה? טל: בסדר, אני בסדר גמור. Moran Naor: יופי, אני שמחה בשבילך שאת בסדר גמור, אני לא בסדר גמור. טל: אני יודעת, בהשפקות. Moran Naor: בואי אבל שנייה רגע נתחיל כמו שצריך כי אנחנו תמיד זה זה ואז אף אחד לא יודע לאן הוא הגיע בכלל. היי הגעתם לפודקאסט שלנו שקוראים לו דברי איתי שבו טל מטפלת בי אני מיואשת מהחיים וזה מה יש טל את רוצה להציג את עצמך? טל: טל חייקין, בייתנית קלינית. יש לי תואר שני בתזונה והתנהגות, שזה הפסיכולוגיה של אכילה. אני חוקרת את הפסיכולוגיה של אכילה. בעברי ניהלתי ארגון מדעי, היום אני בעלת המותג בקבוצות והקורס New Me, ואני גם מטפלת שלך הרבה שנים, שזה נורא כיף. אני אוהבת את זה, אני אוהבת, קודם אני נורא נהנית מהטיפול, זה משהו שאני מתה עליו. Moran Naor: היום אני לא יודעת, הייתי פמיניסטית, אקטיביסטית, עשיתי המון דברים כאלה, פמיניסטיים ואקטיביסטיים, אני יועצת עסקית ומקצועי, כל מיליון לקוחות שלי מציקים לי בוואטסאפ כרגע כל שנייה עם שאלה אחרת, תקופה לחוצה, זהו, אני כזה במשבר, לא משבר קיומי, אבל אני במשבר פשוט כרגע, גם קמתי חולה, גם לא העליתי בכלל את הפרק הקודם, אולי אני אצליח לעלות אותו עד הערב. גם יש לי בעיות עם הבנות, גם הכל בבלגן ואין לי מושג על מה לדבר היום, אבל אמרתי יאללה, נהיה בכוח האינרציה, פשוט נעלה. אבל מה לעשות אני לא יודעת, כן. טל: אני חושבת. כן. כשארי אני ככה במוח שתי כבר עובד ואני... ואני אומרת, יואו, מורה, את כל כך אוהבת שיש לך שגרה, ואת כל כך זקוקה לאיזשהו ביטחון ויציבות, ושהדברים הם מאוד מאוד ברורים לך. יש לך את הסדר יום של הריצה, וזה גם חלק מהמקום שבו את מרגישה את הנוחות שלך, ואת הביטחון שלך בעצמך, את הערך שלך, כשאת יודעת שאת רצה, כשאת יודעת שהכל עובד לפי ה-time line שאת בוחרת שהוא יהיה, והעוצמה שאת רוצה שהדברים יהיו, ויש לך ממש סיסטם, את בנית סיסטם. עכשיו אנחנו בתקופה, היום ה-20 ו-4 בספטמבר. אנחנו בחופש אחד גדול מראש השנה, כן? אנחנו ברצף. זאת אומרת, הבנות בבית, את עובדת מאוד מאוד קשה, הייתה לך הגשה, דיברת על זה בפרק הקודם שעדיין לא העלית, שאת בקושי נשמת, שהכרחתי אותך לעלות לפודקאסט, לא משנה מה. והיום את כבר אפילו, אתמול היינו בקבוצה והיית ממש חולה, כאילו קמתי, אי אפשר היה להתעלם מזה היום, את נשמעת הרבה יותר טוב. אבל היה לך ברור שאת עולה היום לפודקאסט כי אין ברירה. כי גם את מולי. אבל כאילו חוץ מזה, אני חושבת שכל הבלגן בבית, הבנות, העומס, זה שאת חולה אז את לא רצה, כל הדבר הזה מתחיל להוריד אותך ולהוריד אותך ולהוריד אותך, ואת מרגישה שאת... אין לי אוויר, כי ככה את יודעת לנשום. את יודעת לנשום שיש לך את הסיסטם, את הביטחון, את הקרקע מתחת לרגליים, וכל דבר כזה זה איזושהי רעידת אדמה בחוסר יציבות הפנימית שלך, ואת לא אוהבת את זה, זה מקום מאוד לא נוח, הוא מרגיש לך אפילו מסוכן. ולכן את כאילו, במין כזה, אני מרימה ידיים, אני לא... החיים שלי... את, סיילו, נכון? זה כזה היה ב... כשהקלנו לדבר, אני עוד פעם, אני מודה שאנחנו, אני לא אוהבת שאנחנו אומרות על מה אנחנו הולכות לדבר, אבל היום מורן אמרה לי, אני לא יודעת על מה אנחנו הולכות לדבר, אז אמרתי לה, פשוט דברי. אז אנחנו תמיד יש לנו חצי דקה שאנחנו רגע מתכוננות, כאילו, לדעת שאת בסדר, אז אמרתי, בואי תדברי בדיוק על זה. Moran Naor: אני לא רוצה לדבר על זה. אני, לא, טל: אז דברי, ממש Moran Naor: אני עייפה, אני עייפה לדבר על זה גם, כאילו, כי אין לי, אני באמת נמצאת בתקופה כזאת שאני מרגישה מאוד, מאוד אבודה, כי מצד אחד אני, את יודעת, יש לי את הסיסטם הזה ששומר עליי, ואני מקיימת אותו כמו דת. אני מקיימת אותו בצורה מאוד מאוד עקבית והוא באמת מחזיק פה את כל הדבר הזה שקוראים לו מורן בצורה שפויה מצד טל: ‫אההה Moran Naor: אחד. מצד שני, בגלל העומס הזה הרגשי ושל העבודה ושל החגים ושל כל זה, אני מרגישה שאני לא מצליחה לעשות שום דבר שהוא מעבר לזה. כלומר, אני לא מצליחה להגיע לפוסטים שאני רוצה לכתוב, אני לא מצליחה להגיע לספר שאני רוצה לכתוב. אני לא מצליחה לעשות שום דבר מעבר למשימות הבסיסיות שלי שזה החזקת הבית והעבודה שהיא באמת אני עובדת המון המון המון המון שעות. שיש גם את יודעת כאילו אני מרימה עסק, זאת אומרת אני מחזיקה עסק, חשבתי שביחד עם השותף שלי זה לא דבר שהוא קטן, כאילו זה דבר שהוא גדול. בדיוק טל: אהה Moran Naor: אתמול גם בשיחה עם הקבוצה זאת אומרת, קצת נגעתי בזה, ובאמת, זאת אומרת, אתמול באיזה רגע ייאוש כזה, גם כן בבוקר, אז אני ועופר עשינו שיחה של כל הדברים שהתקדמו בחיינו. כאילו, כל הדברים שעשינו בשנתיים האחרונות, כל הדברים שהשתנו בחיינו, שהיו בצורה אחת, ואחרי הרבה מאוד עבודה, כאילו, מה זה הרבה עבודה? זה כזה כל פעם... זה השגרה, כאילו, של לשמור על הדבר הזה, להמשיך לעשות את הפעולות הקטנות כל יום. כאילו, גם היום, כשאני לא מרגישה טוב, וקמתי הפוכה והכל זה, יצאתי להליכה, כאילו, לפחות להליכה, כאילו, הקשבתי למוזיקה, שרתי כל הדרך, נתתי לשמש לגעת לי בפנים, היה לי רגעי עונג כאלה של שמש, ומוזיקה, וירוק, והיה לי את ההנאה... את ההנאה הזאת מהדבר הזה אבל בסופו של דבר אני מרגישה שאני לא מצליחה לקדם כלום וזו תחושה מאוד מפריעה כי אני עושה המון בלי הפסקה אבל אני כל הזמן בתחושה שאני לא עושה כלום טל: ‫מה זאת אומרת לא עושה כלום? ‫תפרטי יותר. Moran Naor: אני אומרת שאני לא עושה את כל הדברים שאני רוצה לקדם שאני לא עושה אותם אבל אני כן עובדת בלי הפסקה ואת יודעת מחזיקה את הבית בלי הפסקה אבל אני לא מצליחה לקדם את הדברים הנוספים שאני רוצה לעשות ואני כאילו זה הגבולות שלי, אני לא מצליחה, אני לא מצליחה להגיע אליהם. טל: מתי כן הצלחת לקדם, אוי, החתולה שלי פה, היא רוצה, היא רוצה לאכול, עוד אחת שרוצה לאכול, אז כן. מתי את כן הצלחת לקדם את הדברים שלך? Moran Naor: יש לי מדי פעם הבלחות שיש קצת יותר רוגע כאילו מבחינת עבודה ואז אני מצליחה, טל: אהה Moran Naor: את יודעת, לגנוב שעה פה, שעה שם, שעתיים בערב שאני יושבת, שאני לא מגיעה, את יודעת, שאני לא עובדת עד עשר בלילה על העבודה שלי אז אני מצליחה לשבת נגיד אחרי עבודה, אצלי היום לא נגמר בחמש כאילו טל: ברור. Moran Naor: לפעמים הוא מתחיל בחמש, זה שיא הלחץ שלי, אז אני טל: אהה Moran Naor: לא, אין לי את הדבר הזה שהיום נגמר ואז כזה, אוקיי, זה הזמן שלי להתעסק בתחביבים שלי. לא, אין לי את הדבר הזה. נכון, זה נגמר. טל: זה גם לא תחביבי, אני... זה, זה... יש משהו בכלל בנשים, כן, שהן פרוביידוריות, הן מספקות, הן מחזיקות את הבית, הן המעטפת של הבית, הן מטפלות בילדים, הן מפרנסות, יש להן המון המון המון דברים. יש גם, אנחנו נמצאות בגיל אולי עד קצת פחות, אבל מה שנקרא בדור הסנדוויץ', יש לנו גם את הילדים עדיין וגם את הקריירה וגם את ההורים שלנו שצריך לטפל וכל מיני דברים שצריך להתעסק איתם. וכאילו, אנחנו שמות את עצמנו תמיד בסוף, ואנחנו עדיין צריכות להיות פרוביידוריות במקום הזה כי זה חלק ממי שאנחנו, אבל גם אותנו. ויש נטייה לקרוא לדברים שהם מאוד מהותיים בנו תחביבים. זה לא תחביבים, הכתיבת ספר שלך והפוסטים, זה חלק מהזהות שלך ממי שאת, אבל אנחנו כן רואות שיש לך בעצם פלקטואציות כאלה. יש תקופות שיש לך יותר זמן בעבודה ויש תקופות שיש פחות זמן בעבודה. וזה לא חדש, אנחנו מכירות את הגלים האלה. כמו שיש מחזורים של יום ולילה ויש מחזורים של עונות שנה, גם יש מחזורים של יותר מהגלים כאלה גם בעבודה שלך. עכשיו, אם את מרגישה שהעבודה גדלה ואת מרוויחה יותר כסף, אז כמובן, וזה לא שיש לך את המחזורים האלה יותר, כי את מוכנה לקחת יותר, אז זה בא על חשבון חלקים אחרים בך. יכול להיות שיש מקומות שאת יודעת, שאת לא שמה לב שאת מבזבזת הרבה מאוד זמן. שאת יכולה להגיד, זה לא תומך בי, זה לא עוזר לי. למשל טיק טוק, אינסטגרם, שאת יכולה לשבת, את רוצה לכתוב, את רוצה, אבל פתאום את מוצאת את עצמך שם שעה אקסטרה ממה שאת תכננת. ואז את צריכה לייצר שם איזשהו סיסטם שלא יבלע אותך. ואז יש לך שעה, במקום לראות פוסטים של אנשים אחרים, להביא את עצמך לידי ביטוי. אבל זה באמת תכנון וארגון, יחד עם זה של להגיד, אוקיי, כאילו, יכול להיות שאני לוקחת 20 % יותר ממה שאני צריכה בעבודה שלי, הקריירה שלי זה חשוב, זה הכסף שלי, אבל יש עוד נתיב שאני רוצה לקדם, ואני צריכה לתת לו את ה-20 % האלה, שיש לי אותם, ואני בוחרת לקחת פרויקט אחד פחות, למרות שזה מתנגש עם איזושהי זהות, מתנגש, אני רואה, ישר רואה את הלא, זה מתנגש עם איזושהי זהות ועם איזושהי תפיסה, צריך להכיר בעובדה הזאת שלהיות חולה זה מין סיטואציה של לעשות pause. הגוף שלך מחובר לנפש שלך, לחלקים הרוחניים שלך, לחלקים המנטליים שלך, הלוגיים שלך, הרגשיים שלך, הכל מחובר. כשאת חולה, וגם אף אחד מהילדים שלך לא היה זה שהדביק אותך, וגם Moran Naor: לא, הם ממש כולם הנדבקו אותי טל: אה, כולם הדביקו אותך? לא ידעתי שכולם יכולים. אוקיי. אז זה לא... אבל... אז יש משהו בגוף שלך שיותר חלש ומקבל את זה. האנרגיה שלך יותר מוכנה לקבל את הדברים האלה, את צריכה להיזהר עם זה. Moran Naor: אוקיי, זה לא, כל הדברים האלה זה נורא נחמד מה שאת אומרת, אבל זה לא משנה... אני מרגישה שיש לי, את יודעת, רשימה של 800 משימות ואני מגיעה אולי לחצי. ואני בהמון רגשות... מה? לא. לא. טל: ‫את מדברת על העבודה? ‫-מדברת רק על העבודה? ‫אוקיי. Moran Naor: לעבודה אני מגיעה להכל. אין דבר כזה שאני לא אגיע למשימות של העבודה. אני אגסוס טל: אהה Moran Naor: בדרך, אני אעשה את הדברים שאני צריכה לעשות בעבודה. אבל... טל: כל מי ששומעת אותנו, רק שיהיה פה ברור, בסדר? כי זה מה שבעצם את אומרת, זה אני אגסוס את כל המשימות של העבודה, אני אעשה. את הדברים שחשובים, שהם חלק ממני ואני לא עושה אותם, זה מבאס אותי. ולא רק זה, אני מרגישה אשמה, אני מרגישה לא בסדר. זה פוגע לי בערך העצמי, אני שמעתי אותך אז אני כבר נותנת את האינטרפטציה, זה פוגע לי בערך העצמי, זה מחליש אותי, וזה הופך אותי לקטנה יותר, וחלשה יותר, פגיעה יותר, ואני לא אוהבת את מה שאני מרגישה, אני לא רוצה להיות במקום הזה. ואני כועסת על המקום הזה, לא טוב לי במקום הזה. כל הרגשות האלה, הם רגשות שאין בהם הרבה חמלה. Moran Naor: נכון, אבל גם כאילו, גם בשביל החמלה אני צריכה אנרגיה מסוימת. כי אני צריכה שנייה לעצור ולחשוב ולהיזכר שאני בעצם, רגע, אני צריכה להיות בחמלה. טל: אני חושבת שאת צריכה, זה מחשבה, המחשבות האלה הן אוטומטיות, הן מחשבות שגדלת איתן. וצריך רגע להגיד, לעצור ולהגיד, אני... הביקורת הזאת, האשמה, איך שאת מרגישה את הצ'קלקה של האשמה, שאני לא בסדר, את מבינה שהמחשבה הזאת היא רעילה והיא לא מקדמת אותך. אני דיברתי אתמול בקבוצה על המחקרים של קריסטי נפט, שבעצם היא חוקרת חמלה, והיא מראה ששום ביקורת עצמית, אשמה, בושה, עוזרת לך לגדל עוצמה ולעשות שינוי ולהפוך להיות את מה שאת רוצה להיות. ההפך, זה לוקח אותך חורנית, כי זה מאבד לך כוח. בעצם המחשבות האלה מאבדות לך את האנרגיה. הן מחלישות אותך יותר, כי כאילו, את הופכת להיות חסרת אונים, אני לא, אני, איך, את מאבדת את האנרגיה. Moran Naor: כן, אבל את מבינה, אבל גם על זה אני מרגישה רגשות, כאילו, מרגישה חרא. כי אני אומרת לעצמי, אני גם לא מצליחה, אני גם לא מצליחה שתהיה לי חמלה. אז גם זה לא בסדר, כאילו, זה עוד פינה שאני לא מצליחה להגיע אליה, כאילו... טל: אבל חמלה זה תרגול, חדר כושר, הטובה בחדרי כושר. Moran Naor: נכון, אבל זה כל דבר שהוא לא חלק מהסיסטם שלך כדי לפתח אותו, כדי להפוך אותו לטייס אוטומטי הזה, אז זה דורש ממך איזושהי עבודה, ואיזושהי עבודה זה אנרגיה, וגם אם האנרגיה הזאת תעזור לי לשמר אנרגיה בעתיד, אז זה עדיין איזשהו משהו שאת אומרת לעצמך, אין לי כוח לעשות את זה, כאילו אין כוח גם לזה. אין לי כוח אפילו להתחיל את הדבר הכי קטן הזה, גם אם אני יודעת שאחר כך זה יחסוך לי, זה ישמור עליי אחר כך. כאילו כמו שנגיד ההליכות, אני טל: ‫אני חושבת... ‫-כן. Moran Naor: אומרת לעצמי, כאילו כל הזמן הייתי אומרת על אימונים, אין לי כוח ללכת להתאמן, וזה גם מה שכל אחת אני משערת לעצמי שלא מתאמנת, אומרת לעצמה, אין לי כוח להתאמן. היום אני יודעת שאם אני לא אתאמן, זה יפגע בי, זה יוריד לי עוד יותר את האנרגיה. כי אם אני לא אתאמן, אז זה עוד משהו שאני ארגיש עליו חרא. זה עוד משהו שזה, ואני יודעת שהאימונים בסופו של דבר מייצרים לי עוד כוח בגוף. אז לא משנה מה, זאת גם היום שאני לא מרגישה טוב ואני לא זה, יצאתי להליכה. אמרתי לכולם, אתם תצטרכו להמתין שעה, אני לא עונה, אני הולכת להליכה עכשיו, ימות העולם. אבל זה לוקח זמן לפתח את הסיסטם הזה. ולהגיע אליו ובהתחלה הוא דורש איזושהי אנרגיה. טל: אני מבינה מה את אומרת, אני רק חושבת שאת קצת מגנה על המקום הזה כמקום של העבודה ושל המשימות. הדף משימות שלך הוא משהו שהוא קדוש לך, וכשעבדת עם האכילה את יצרת ממש סיסטם של חמלה. זאת אומרת, את כן פיתחת את המיומנות הזאת של חמלה, כשאת אכלת את העוגה והיא הייתה טעימה, לך אמרת לא נורא? לא, כאילו, אכלתי אותה, דחפתי אותה, לא נהניתי ממנה, אבל אמרתי, את מתוקה, הכל בסדר. יש לך את המנגנון הזה, מורן, במקומות אחרים. המקום, ועוד פעם אני אגיד, המקום של המקומות. כן. Moran Naor: כי אני לא מבינה, סליחה טל, סליחה, אני עכשיו, אני כבר כועסת, אני לא מבינה, אוקיי? כאילו, אני בראש שלי, בסדר? כאילו, אוקיי, יש לנו את ה... מה שאנחנו רוצות להיות, ולה, לה, לה, לה, לה, אבל כאילו, בסופו של דבר, אם אני לא אדחוף את עצמי לעשות את הדברים שאני רוצה לעשות, אני לא אגיע לשום מקום, אז כאילו, וחמלה, סבבה, אוקיי, אז יש לי חמלה כלפי עצמי, נגיד היום, היה איזשהו משהו שהתנדבתי אליו לפני איזה, לא יודעת מה, חודש ומשהו, ואני לא מגיעה לזה. כאילו, אתמול והיום נדרש ממני לעשות משהו בנושא, ואין, אני לא מגיעה לזה. ואמרתי לה, ניסיתי, ניסיתי, באיזה שלב אמרתי לה, תשמעי חמודה, אני משחררת מהדבר הזה, מצטערת, ביום ראשון אולי אני אתפנה לזה, כאילו, אני לא יכול, אני לא יכול, אני לא מגיעה, זה פשוט לא קורה. והייתי בחמלה למקום הזה, אמרתי, אני משחררת את זה רגע, זה פשוט לא קורה. טל: אהה Moran Naor: וגם עם הכתיבה, בסופו של דבר, כאילו... אני אומרת, אוקיי, אני משחררת מזה, זה יגיע כשזה יגיע, אבל אני יודעת שבסופו של דבר, אם אני לא אשב ואכריח את עצמי להתמודד עם זה, זה לא יקרה. ואז אני אומרת לעצמי, ולאן את תגיעי? לאן את תגיעי מהמקומות שאת רוצה להגיע אליהם, אם את לא תדחפי את עצמך? מתישהו? עם כל החמלה שבעולם, עם כל האהבה שבעולם, חולה על עצמי, מתה על עצמי. כן, חמלה. טל: רגע, רגע, רגע. חמלה זה כבר במצב של עשייה או אי עשייה, אחרי הפעולה. הפעולה שלך היא להסתכל על הדף שלך עם השמונה מאות משימות ולהגיד עשיתי רק ארבע מאות. ולהגיד, אני לא הצלחתי לעשות את ה-800. לא שהחמלה גורמת לך לא לעשות. זאת אומרת, את מסכנה, את חמודה שלי, את לא צריכה לעשות את ה-400. אלא חמלה זו סיטואציה, יש לך בעצם צומת. או שאת אומרת, לא עשית 400 משימות מתוך ה-800, או שאת אשמה על הדבר הזה, או שאת אומרת, את ניסית, את ניסית לדחוף. יש לך איקס אנרגיה, יש לך איקס זמן, את גם חולה, גם הבנות בבית, גם יש כל מיני דברים שנכנסו, גם לקחת עוד משימות, גם יש המון דברים. האנרגיה שלך נמוכה כי אתה יפה גם, וזו תקופה גם מאוד אינטנסיבית שאת לוקחת אותה. אז... בואי, הכל בסדר, כאילו, את לא הצלחת לעשות את ה-400, פה הכי חמלה את צריכה להיות. ואז את פחות מבזבזת אנרגיה, ולפעם הבאה שאת מסתכלת ואת אומרת, רגע, מה אני צריכה לעשות בסיסטם? עכשיו, אני... אני בכלל זה שאני לא הקלטתי את הקורסים, אבל בניתי סיסטם. אני מבינה שאני צריכה עזרה ממישהו, אני אומרת לך, מורן, את אחראית עליי, בואי, אנחנו עושות, אני מטפלת בך, את מטפלת בי, במובן הזה שאת ביום שני אומרת לי, מה הקלטת? כי אני צריכה את זה. אחרת, אם אני, ועכשיו זו דחיפה שלי. אני ביקשתי את העזרה, כי אני את עצמי לא הצלחתי לדחוף לבד. לפעמים צריך להסתכל על הסיסטם שלך ולהגיד משהו בדרך שבה זה, משהו פה לא עובד. אז או שבתקופות עמוסות מאוד, אני לא מצפה ממני לכתוב, כי עכשיו זה תקופות של חגים, ילדים בבית, לעשות אירוחים, תקופות של מחלות ולחץ משוגע בעבודה, זו תקופה כזו. ואז אני אומרת, אם אני מחליטה ואני רוצה לדחוף את הכתיבה שלי. זה אומר שאני מוותרת על יציאות, מוותרת על זמן ברשתות החברתיות, מוותרת אולי על קריאת ספרים, אני חייבת לוותר על משהו כי על עבודה אני לא הולכת לוותר, ועל הילדות שלי אני לא הולכת לוותר, אז את תצטרכי לעשות איזשהו בלנס, וזה בסדר בתקופות מסוימות, לגמרי. אבל את יכולה גם להגיד, לי זה לא מתאים, אני לא מוכנה לוותר על החלקים האלה, וזה אומר שיש לך איקס, יש לך קפסיטי, כמות מסוימת של אנרגיה, את לא סופר וומן, אין מה לעשות, את לא סופר וומן. אף אחד לא. את לא יכולה לנצח את הביולוגיה ואת זה שאת בת אדם, אוקיי? יש לך יכולת ויכולת מצוינת ויש לך עוצמה ויכולה להוציא לפועל ויש לך יכולת ועוצמה הרבה יותר מהממוצע של הרבה מאוד אנשים. ועדיין, את צריכה להיות בקבלה. שאין מצב שאת יכולה לעשות את כל ה-800 משימות האלה בלי לוותר על דברים אחרים. כמו שיש מישהי שאומרת לי, אני נורא נורא רוצה להיות רזה, אבל אני לא מוכנה לוותר על עוגות. לא מוכנה לוותר על עוגות. אז צריך להיות רגע מציאותית, בסדר? אם את מבינה שאת צריכה כרגע את רוצה לכתוב, אז על מה את מוותרת. אחרת את תקרסי ואת תהיי כאילו, את יכולה להגיע... Moran Naor: אני קורסת, זה קריסה שלי, אגב. טל: כן, נכון, אבל את תקרסי יותר, את יכולה גם לקרוס יותר, אני ראיתי אותך כבר בקריסות, בסדר? בסדר. אז קודם זה מצב מצוין. תכלס. Moran Naor: אבל את צודקת, אני כאילו מתבכיינת פה, וכמו שאנחנו רואים כאן, אני מתקרבנת, אני מסכנה, טל: אהה Moran Naor: בעוד שבדיוק דיברנו על זה גם כאילו בינינו כזה בהודעות לפני איזה יומיים, שאני באמת, כאילו יש פה משהו שאני לא מוכנה לוותר עליו, שזה הגלילה בטלפון, וההתעסקות הזאתי... כי אני אומרת לעצמי, זה הזמן שלי, זה הזמן הירגעות שלי, זה הזמן שלי עם עצמי, בעוד שאני יודעת שזה לא באמת נותן לי שום דבר. זה ממש העוגה. טל: זה כמו העוגה, זה בדיוק כמו העוגה, אוקיי? העוגה היא משהו שנותן לי עונג, הוא נותן לך עונג זמני, קצר טווח, נותן לך תחושה שאת נהנית מהחיים בעוד שזה מוביל אותך לסבל, כי אין בזה שום דבר בריא, שום דבר, ורק אנרגיה עודפת שאחר כך מכבידה עלייך ואת לא מרגישה כלילות, את מרגישה רק כבדה יותר וחולה יותר וחסרת שליטה יותר. אין ברירה, אם את רוצה להיות את כל הדברים האלה, את חייבת לסגור דלת, אם את רוצה לפתוח דלת לאט החדשה, כמו שאת רוצה להיות, עם הסיסטם צריך לוותר על דברים. עכשיו, את יכולה, כמו שעשית עם העוגות, מה שסיפרת לדעתי בפודקאסט הקודם, שלא העלית אותו עדיין, ש... סתם, זה לא היה. זה היה רק... Moran Naor: כל טעם טל: בסדר, אבל... שבעצם את אמרת, אני קבעתי לי סיסטם, הסיסטם הוא שאני אוכלת עוגות בחגים, באירועים מאוד מאוד מיוחדים, יש לי את האפשרות הזאת. ביום יום אני לא נוגעת בזה. את יכולה להחליט, כשאת בחופשה, כשאת גוללת. או את צריכה להגדיר, אנחנו מדברות על גדר וגדרות, תמיד את יכולה להזיז את הגדר, לקרב את הגדר, אבל יש גדר. דברים לא מתמוססים, את לא מרגישה שאת מאבדת את עצמך בשליטה, את מגדירה. האם אני אוכלת את זה או לא אוכלת את זה? האם אני יכולה לאכול יותר או פחות, אבל כל הזמן יש הגדרה. את מבינה? אחרת את מרגישה שהאנרגיה שלך זולגת לכל מקום מתפשטת אם אין איזשהו גבול? ואת מאבדת את זה וזה בדיוק המלט דאון. Moran Naor: כן. אני צריכה לקבל החלטות כאילו... כן, לגבי מה טל: כואבות. זה כואב. לוותר על עונג של... מי איצי? לוותר על עונג של דופמין זה כואב. לוותר על עוגה זה כואב. לוותר על בן זוג מניאק שנורא כיף איתו אבל הוא לא עונה לך ולא נחמד אלייך חלק מהזמן זה כואב כי יש מקומות שזה נעים. כי זה פותר משהו. אבל זה לא באמת הזמן שלך, זה בדיוק ההפך מהזמן שלך. זה זמן שלך שקרי. זה רגע שאף אחד לא רוצה ממך שום דבר, שאת לא חייבת שום דבר לאף אחד, אוקיי? אבל תכלס, את תמיד חייבת את זה לעצמך, את חייבת להתפתח. ולכן הכאב הזה שמגיע כשזה לא קורה. אז אני חושבת שאם את מקדישה, לא שעה של גלילה, את שמה לך עשר דקות של גלילה, ושמה לך טיימר, ואת שאר הזמן את כותבת, את תרגישי הרבה יותר טוב, אפילו עשר דקות כותבת. אבל את צריכה לייצר איזשהו מנגנון, את טובה במנגנונים. Moran Naor: כן, אני פשוט גם עייפה מדי כרגע בשביל זה, אבל כן, אני פשוט צריכה לקבל החלטות לגבי הזמן שאני מאפשרת לעצמי לאבד. טל: תבני לך, את מספיק יודעת לעשות את זה. את יודעת, זה כמו שעשית את ה-75 הארדס, נכון? היה לך ממש פרוטוקול. פרוטוקול עבודה טובה בפרוטוקולים, תבני פרוטוקול. ותזיזי אותו, תשחקי איתו, אבל יש בו פרוטוקול. זאת אומרת, את קובעת לך פרוטוקול. את עושה ניסוי, את אומרת, אני הולכת לגלול 20 דקות. את כבר רואה שתוך רבע שעה את בסדר, את יכולה להקטין. את רואה שאת צריכה 25 דקות, את מזיזה. את אומרת, אבל אני חייבת לפחות 5 דקות להתארגן על הכתיבה, לעשות כמה נשימות ועוד 20 דקות חייבת לכתוב. מה שיוצא, יוצא לי בלה בלה בלה בלה בלה, זה לא משנה. זה הכוונון המנטלי של להיות שם, לדעת שאני את שלי עשיתי. לא ויתרתי על משהו שחשוב לי, גם אם לא הייתה לי מוז אבל לא הצלחתי לכתוב כלום. זה דוגמה, זאת דוגמה העברית שלי בזמן האחרון מתקלקלת. Moran Naor: כן, כן, אין ברירה חוץ מלהבין שצריך לקבל, כאילו שזה פשוט העוגה, הגלילה הזאת זה פשוט העוגה, והיא טל: אהה Moran Naor: לא... טל: וזה כואב לוותר עליה. כבר לא כואב לך לוותר על עוגה פיזית, אבל כואב לך לוותר על העוגה הזו, כי את שמה על העוגה הזו סיפור. הסיפור שזה הזמן שלך, הסיפור שזה מרגיע אותך, הסיפור שאת לומדת מזה דברים, שזה מעורר לך השראה, שאת נשארת מעודכנת. יש פה המון המון סיפורים שאת מספרת סביב הגלילה הזאת בטיקטוק. אבל במבחן המציאות כרגע את נמצאת בסבל, בגלל זה. תבדקי את זה. Moran Naor: לא, זה נכון, זה אותו סבל של ההוא גם. טל: נכון. Moran Naor: היא מרגישה מאוד מנחמת, אבל בפועל טל: אהה Moran Naor: היא מאוד מכאיבה לטווח הארוך. טל: אפילו בטווח הקצר היא כבר מכאיבה, כי אחרי שאת גומרת את העוגה, את כבר לא נהנית, כבר לא כיף לך. חמש דקות אחרי, את כבר מרגישה תחושות של האשמה, והתחושה של פגיעה בערך העצמי ושל העוצמה הפנימית לעשות שינוי, כי הנה, לא הצלחתי למרות שאמרתי שאני לא אוכל את העוגה, או אוכל רק ביס. ושוב אשלה את זה בעצמי Moran Naor: ‫השוק שלכם. טל: שרק ביס זה, אני אצליח תוך דקה להפסיק עם זה. כן, אני סוגרת אותה על זה, את הוואטסאפ שנבלט לי. בכל אופן, מה שאני מציעה זה שאנחנו נסיים עכשיו. תתחיל לנוע. יופי, בשביל זה אנחנו פה. אמרתי לך. אמרתי לך לא, להיטי אש ושווה שנקליט את הפרק ושלא... Moran Naor: אני לא, אני חייבת ל... אני לא מרגישה כזה מדהים ומעולה ווואו, כאילו, אבל אני... טל: לא ברור Moran Naor: בסדר, אני מבינה את ה... טל: אבל לבית דוגמה מאוד מאוד חשובה שכולנו מתמודדות איתה. כל אחת באה, יש לו את העוגה שלה. יש כאלה שזה קלילה, יש כאלה שזה בחור, יש כאלה שזה הימורים, יש כאלה שזה קניות בתמו ובאלי אקספרס. יש המון המון אלמנטים של התמכרויות שגוזלות המון זמן, המון אנרגיה, ושגורמות להמון אשמה ותחושות של פגיעה בערך העצמי. ‫אז זה בטוח נגע בכל אחת. Moran Naor: טוב, יאללה, אני אלך לנוח ולעבוד. אבל יופי, אני מרגישה שנתנו ערך כלשהו. טל: אהה