Latest / דברי איתי / משבירת טלפונים לשיטות עבודה: איך למדתי לווסת את עצמי
Transcript
- Moran Naor: בוקר טוב, טל. טל: בוקר טוב, מורן. Moran Naor: מה נשמע? טל: בסדר? בסדר גמור. מה איתה? Moran Naor: מניע לשלוש עוד שינה טל: מה עשית? Moran Naor: הלכנו לראות מטר מטאורים, ויחד מסתבר עם כל המדינה. וזהו, ואז נקלענו לפקקים בדרך, ואני מאוד מפונקת, מאוד מאוד מאוד מפונקת. ופשוט התחלתי להתבכיין בדרך, ולמרות הגענו אני לא נראה לי רעיון טוב יסבר למצפה רמון, אני במבצע, אני לא עשיתי את זה לעצמי, אני רק סובלת, אני רק שונאת את זה, אני רק זה, אני רק זה. תוך כדי שאני משכנעת את עופר שזה שאני מפנק את זה, מפונק את זה בטובתו, כי ככה הוא זוכה לפנק אותי. וזה עד שהוא נלבם ונסענו לאיזה יורם בשפירה. טל: אהה Moran Naor: זהו, כל אחת ראתה, או לפחות כוכב נופל אחד. באתי שאלות וחזרנו הביתה באיזה ארבע, חמש. טל: מדהים. טוב, אני רק אגיד לך, תדברי למיקרופון, כי לפעמים את ככה. אני לפעמים Moran Naor: אה, נזזה? בסדר. טל: מזזה ואז שומעים פחות טוב. אין מה לעשות, Moran Naor: תודה רבה. טל: את תצטרכי, את עייפה, תתקבעי, תתקבעי על המקום הזה וזה יהיה בסדר. טוב, את יודעת שקיבלנו הערה על ה... על הפודקאסט הראשון, שאמרו, וואי, איפשהו הבנת, מורן עשתה את צעדת השרמוטות, הייתה אחראית על הדבר הזה, היא לא הציגה את עצמה מספיק מי היא. אז אולי תספרי הרבה יותר בעומק על ה... למרות שכאילו בפודקאסט השני את דיברת, אבל תני את הטייטל שלך קצת למי ששומע אותנו פעם ראשונה, ואז אני אתן. Moran Naor: אוקיי, כן, אני מורה נאור, אני פמיניסטית אקטיביסטית לשעבר, אכן, כאילו אם אני איזה, הקמתי את שיח פמיניסטי ואז הקמנו את עמותת כולן ועשינו בין היתר גם את צעדת השועמוטות זהו, אני חושבת שאני לא מציגה את זה כי פשוט העמותה התמוטטה ותוך כדי זה שרפה לי את הלב ופשוט לא מתחשק לי כאילו אני מרגישה שזה חסר משמעות כבר אבל אני משאלת לעצמי שיש אנשים שזה לא חסר משמעות עבורם טל: זה לא שזה חסר המשמעות, אולי זה כבר לא... זה פרק שהסתיים בחיים שלך, אבל הוא פרק שבנה אותך והוא היה חלק מהזהות שלך, של היכולת של היזמות שלך, של היכולת שלך להרים דברים ולשאת אנשים, ויש הרבה אלמנטים שעדיין קיימים ונוכחים בחיים שלך בעקבות האירוע הזה, וגם פצעים כמובן, גם פצעים. אני זוכרת את בעיית הוויסות המטורפת שהייתה לך שם, מאוד קשה. ושזה היה מאוד טראומטי, וכל הזמן חיפשתי איך להקל על הכאב, והקלה על הכאב היא לא תמיד הייתה בצורה יעילה וטובה. את רוצה לדבר על זה? אולי? Moran Naor: אהההה טל: למרות שאני לא הצגתי את עצמי, אז רגע, רגע, אנחנו ביום Moran Naor: רגע, כן. טל: קצת מופרע, אין מה לעשות, זה יום כזה, כולם מדברים על זה שיש אנרגיה ככה עייפה ומתישה של אוגוסט. Moran Naor: כי כולם הלכו למטר מטאורים. טל: אני לא הלכתי למטר מתאורים ועדיין. אז... אני אגיד שאני תהלכה כאין דיאטנית קלינית, יש לי תואר שני בפסיכולוגיה של אכילה, במסע שלי התחלתי כדיאטנית סוכרת, המשכתי כאקטיביסטית טבעונית סביב, אקטיביסטית טבעונית במובן של להנגיש את הידע ואת המדע מאחורי התחום של הטבעונות. חקרתי את העניין הזה, כתבתי הרבה כתבות בארץ, השתתפתי בהרבה תוכניות בטלוויזיה ותחקירים. ואז הייתי חלק מארגון מדעי שסביב מערכת המזון, ניהלתי אותו, והיום אני מטפלת וחוקרת את הפסיכולוגיה של האכילה ואת האלמנט הרגשי סביב השפה של אוכל ואכילה ואהבה. אז זהו, זה היה ככה הטייטל שלי. Moran Naor: מבינה? את כאילו... וזה קורה לי בכל התחומים. אנשים הרבה יותר טובים בלהציג את עצמם ממני, כי אני פשוט לא מייחסת משמעות לדברים שאני עושה. זה פשוט... כאילו גם אם אני מתייחסת לעמותה, אז מבחינתי מה שקרה שם זה שאני הייתי בדיכאון כי אבא שלי היה בכלא. בדיכאון קשה. הלכתי ללמוד מגדר. החלטתי להציל את העולם כדי להציל את עצמי, עשיתי את כל הבלגן הזה של אקטיביזם במשך עשור, זה התפוצץ לי בפרצוף, זה נגמר, ממשיכים הלאה, כאילו, אין לי את האיסוף טייטלים הזה, וגם עכשיו בעבודה נגיד, אני יועצת עסקית, אני מגישה סטארט-אפים למענקים ממשלתיים וכו' וכו' וכו', אני עוזרת להם כאילו לבנות תוכניות עסקיות ומודלים עסקיים וזה וזה. אבל אני לא... זה לא... ויש לי ניסיון של 17 שנה בתחום, אבל זה כזה מבחינתי כזה יאללה. ברור. טל: זה מעניין, כי בעצם את אומרת, מה שהיה היה, את אומרת, אני לא טובה בזה, וזה קצת מזכיר הרבה מאוד אנשים שלא מסתכלים ואוספים את הדברים הטובים שקורים להם בחיים, ומסתכלים איך הקשר הטראומטי, איך בעצם הטראומה שקרתה לי... הפעילה אותי וגרמה לי לזוז, וכל פעם ככה, ואני זוכרת את הדברים הרעים שהזיזו אותי. במקום להסתכל על הדברים הטובים שאספתי בדרך, זה קצת כמו, אני אגיד, בדיאטות שאנשים עושים, שהם אוכלים כל השבוע נהדר, ואז יום אחד יש להם יום שארוחה אחת בתוך היום הזה הלכה די גרוע, וארוחה אחר כך הלכה בינוני, וזהו, כאילו, היה להם שבוע נורא. מדובר על שבעה ימים שבתוך כל יום יש ארבע, חמש, שש ארוחות, מתוך השבע כפול שש, הארבעים ושתיים האלה, שתי ארוחות היו לא טובות. אבל כל השבוע נצבע בלא טוב. זו הסתכלות הזאתי על הלא, על הלא מספיק. על האם, ואולי זה קשור לחוסר ערך, למרות שאני לא כל כך מכירה אותך ככה. Moran Naor: אני פשוט אהההה אני לא יודעת להסביר את זה, אני חושבת שאולי אני, כאילו אני יודעת שהיום אני ממש מתרכזת פשוט בעשייה ולא במשמעות שלה או, את מבינה, כאילו הצלחה או כישלון, כי אני מתייחסת להצלחה וכישלון כאותו דבר, עוד אבן דרך בדרך, מה טל: אהה Moran Naor: שחשוב זה רק העשייה, שום דבר אחר לא חשוב, כי ככה טל: למה? Moran Naor: I keep going, כי לדעתי, גם אם נופלים ל... וואו, איזה מדהים, הצלחתי, וגם אם נופלים ל... איזה נורא, נכשלתי, זה לא מצליח, זה אותו דבר. זה משהו שמפריע לי להתרכז טל: ואת עובדת? Moran Naor: בלהתקדם. מה שחשוב זה להתקדם, ולא באיכות הצעד. טל: מעניין, כי גם השפה שבחרת, השפה שבחרתי אם נופלים להצלחה ואם נופלים לכישלון, אני מדברת רגע ב... יש פה נפילה ואין פה התקדמות, למה בחרת דווקא נופלים? לשני האלמנטים. אוקיי. Moran Naor: אני אסביר לך, אני אסביר לך כי חשבתי על זה, נופלים לרגשות. זה הנפילה, הנפילה היא רגשית, כלומר אני מצליחה, אני בהיי, זה טל: אהה Moran Naor: עיבוד שליטה, אני נכשלת, אני בדאון, זה גם עיבוד שליטה. טל: בעצם להיות ברגשות שלך זה איבוד שליטה? אוקיי, כי את יודעת שרגשות הם מה שמניע אותנו לפעול, לזוז. Moran Naor: כשאני נותנת לרגשות שלי לגרום לי לפעול, אני טל: נהה Moran Naor: לא פועלת בצורה, ברכה לי המילה, בצורה מספיק שיטתית, זה לא מה שאני רוצה להגיד, אבל בצורה, כאילו אני לא מתמידה, אם אני נותנת טל: אוקיי, בעצם את אומרת... Moran Naor: לרגשות לשלוט על הדבר הזה. אין פה מקום לרגשות, טל: את צודקת Moran Naor: יש פה מקום להתקדמות. טל: אז באמת, כשאנחנו רוצות לעשות תהליך, אני מבינה מה את רוצה להגיד. אני רוצה להגיד, אני אנסה לדבר אותך, בסדר? אני עכשיו צריכה, קבעתי שאני הולכת כל יום להליכה. אבל אני כרגע מרגישה תחושה לא נוחה בגוף, איזו עייפות, יש לי תחושה כזאת של מגיע לי. זה מחשבות, אבל זה מעורר בי איזושהי תחושת מסכנות. אני אגיד תחושת מסכנות, אני צריכה ניחום, כי אני בחוויה כזאת של קרחצן, שזה סוג של רגש, בסדר? זו תחושה בגוף, זה לאו דווקא רגש, אבל זה מין משהו מעורב. ואז אני מסבירה לעצמי, אני אחכה שהעייפות הזאתי והחוסר שלא בא לי לעשות כלום יעבור, ואז רק כשזה יעבור, אני אלך להליכה. כרגע מגיע לי לנוח על הספה. ואז, ואז Moran Naor: אה, אה, אה. טל: מה שאת אומרת, אסור לי לתת בעצם לרגשות שלי או לתחושות שלי, ואני אוסיף למחשבות שקשורות לזה, לנהל אותי. אני צריכה להיות מנוהלת על ידי סיסטם של המטרות, אפילו לא מטרות, של הזהות של מי שאני רוצה להיות, שבתוכה יש בעצם יעדים מסוימים, למשל הספורט. אני מזוהה כאדם שעושה ספורט, מווסת עצמו דרך ספורט, לכן אין מצב שאני אוותר על ההליכה שלי היומיומית, הקבועה, שאני עושה כל יום, בגלל שלא בא לי. וזה מה שאת רצית להגיד, נכון? זאת אומרת, מה שאנחנו צריכות בעצם לומר לעצמנו, זה שאסור שהתחושה היא זאת שתקבע לנו את הפעולה. כשאנחנו יודעות מראש שהפעולה היא חלק מסיסטם. אם אני קובעת שכל יום אני אוכלת ארוחת בוקר עם ירקות ולא בא לי ירקות, אני אומרת לעצמי, מה זה לא בא לך? הירקות זה כמו תרופה. אם היית צריכה עכשיו לקבל טיפול מציל חיים, היית אומרת לא בא לי? לא. זאת אומרת, זה הכל עניין של איך אני מספרת את הסיפור שלי. זה בעצם מה שאת רוצה להגיד. Moran Naor: נכון, אני בן אדם מאוד רגיש, בעצם כל חיי נוהלתי על ידי הרגשות שלי, לא הבנתי אף פעם כמה אני רגישה, מעולם לא לימדו אותי בבית ויסות רגשי, ולא רק שלא לימדו אותי, אפילו ההפך, זאת אומרת היה over טל: אולי תרחיבי קצת את הסיפור, אם את יכולה, כדי שיהיה יכולת היאחזות וחיבור. דוגמאות. Moran Naor: את יודעת גדלנו בשנות ה-80 הייתה אפס מודעות לדבר הזה של רגשות בכלל ויסות רגשי אימא שלי היא גם אישה מאוד רגישה אבל עם הרבה טראומות כתוצאה מאימוץ בינקות וכו וכו והיא גם נעשתה אימא בגיל מאוד צעיר וכל הנושא הזה של ויסות רגשי פשוט לא היה קיים היא לא ידעה, היא בעצמה לא ידעה לבסט את עצמה רגשית וכתוצאה מזה גם אנחנו לא ידענו לבסט את עצמנו רגשית ובעצם אני הגעתי לעולם, כשאני באמת הגעתי לעולם אני מתכוונת יצאתי לעולם החיצון שהוא מחוץ לבית, זה משהו אחד לא להיות מבוסטת בבית אבל זה משהו שני לצאת לפומבי עם הדבר הזה הגעתי מאוד לא מבוסטת ומאוד לא יודעת לעצור את ה... את הרגשות שלי מלהשתלט על הכל. טל: את יכולה לתת דוגמה נגיד של אירוע שיסביר? Moran Naor: אני יכולה לתת אירוע קיצוני שהיה כשהייתי נערה הייתי בטיול שנתי בי"ב והיה טל: אהה Moran Naor: לי אז טלפון אז היה סטארטק הזה את יודעת הטלפון הנפתח הזה הוא חשוב לסיפור והיה לי חבר שהיה מבוגר ממני ואני החלטתי שאני לא רוצה להישאר בטיול בלילה והתקשרתי אליו שיבוא לקחת אותי והוא לא היה לו בעיה לקחת אותי וניסיתי לשכנע את המורה שלי, את המחנכת שלי, שתשחרר אותי, שאני אוכל ללכת הביתה. והם לא הסכימו ואני לא הסכמתי לוותר ונוצר שם הריב של כמה שעות שבהם אני צורחת עליהם, על המורות שלי, שאני רוצה ללכת הביתה והם לא מאפשרות לי בטח לא לידיו של גבר זה שהן לא מכירות. כן, ואני מתחרפנת, ממש מתחרפנת, ובאיזשהו שלב לוקחת את הטלפון ומנפצת אותו על הרצפה בכל הכוח, והמנהלת של בית הספר שהייתה אישה מאוד חביבה ויקרה, פשוט ניגשת אליי קרוב קרוב לפנים ואומרת לי, את צריכה להירגע עכשיו. אם את לא תירגעי, אנחנו ניקח אותך לבית חולים ושם ידאגו שתירגעי. מבינה את זה? טל: שמו לך גבול גבול Moran Naor: נכון, ואף פעם, אבל לא שמו לי גבולות. זאת אומרת, אנשים היו נכנעים לצעקות שלי ולזעם שלי, ככה למדתי להשיג את מה שאני רוצה. ובאותו רגע שהיא שמה לי את הגבול, זה היה גבול מביך. כי הבנתי שהתנהגתי בצורה לא סבירה. ונסעתי איתי את החוויה הזאת, את רואה אני גם מספרת אותה עכשיו, נסעתי איתי את החוויה הזאת, אני נוסעת אותה המון המון שנים, כי זה באמת היה מאוד מביך, שלשם הגעתי, שאני לא הייתי מסוגלת, את יודעת, כמו תינוק שלא מסוגל להתאפק. טל: אני רוצה שהחבר שלי יבוא לקחת אותי, הוא לא מגיע, אז אני אקח את זה לבד, אני אצא מהטיול, אתם תיתנו לי לצאת מהטיול, אני פוגעת אפילו בעצמי בטלפון שלי שאני מנפצת אותו, את שלי, להראות לכם כמה אני רצינית. זה כמו אני חותכת את הורידים, כן? בצורה אחרת. זה ביטוי. ואז היא באה אלייך ואומרת לך, בואי, כאילו, יש פה דין להתנהגות שלך. אם את עכשיו לא נרגעת, מישהו אחר, שהוא לא אנחנו, והוא לא יהיה לך טוב, ירגיע אותך. כדאי לך. וזה רגע החזיר אותך למרחב שלך. את כאילו, מתוך המקום המאוד מאוד, אני אגיד, שאיבד את עצמו, אספו אותך רגע, התכנסת והבנת מה קרה. כאילו, רגע חזרת לעצמך. זה מה שקרה שם. ואז בעצם, אז אנחנו הבאנו דוגמה לחוסר אביסות שאיתו את התנהלת בעולם. ואיך היית מווסתת את עצמך כשהיית עם עצמך לבד והיית מתוסכלת, ולא היה לך מול מי לעשות את השואו-אוף הזה? דרך אגב, כשמסתכלים על טראומה, ואני אגיד רגע, בכלל, טראומה, זה לא מה שקרה לי, זה איך בעצם הגוף שלי הופעל מהאירוע, וכל פעם שיש לי איזשהו טריגר לאותו אירוע, מערכת העצבים שלי מופעלת. ויוצאת בעצם מהאיזון שלה ולא מווסתת. וכשמסתכלים, יש איזה שבעה דברים שאני לא זוכרת אותם, אחד מהם זה מדיטציה, השני זה כתיבה, יש טבע, נשימות, תזונה, ספורט, יש כמה רבדים בעצם למה עוזר לווסת את מערכת העצבים כשהיא מופעלת, אבל זה גם קשור לוויסות עצמי. כי המון פעמים שאנחנו בטראומה ואנחנו לא מצליחים לבסט את עצמנו, אנחנו הולכים לאיזשהו סאבסטנס, יצא לי מילה לא נכונה. אז לאיזשהו חומר, או זה יכול להיות האלכוהול וסמים, זה יכול להיות, נגיד אצל הרבה בני נוער זה פגיעה עצמית, זה לחתוך את עצמם, לדקור את עצמם, לשרוד את עצמם, לשרוף את עצמם. ואצל מבוגרים וגם אצל צעירים זה יכול להיות מסך ואוכל ותרופות משכחות כאבים והימורים ופורנו ויכול להיות המון המון דברים שהם אנחנו בעצם מתמכרים אליהם ברגע שאנחנו לא יכולים לשאת איזשהו כאב ואיזשהו תסכול. עכשיו, אני אגיד פה שאני מנהלת קבוצה טיפולית, ואתמול נפגשנו בקבוצה, ומורן את גם חלק מהקבוצה הזאת, ולא חייבים ממש טראומה. יכול להיות שיש איזשהו צורך לווסת איזשהו קושי. למשל, בקבוצה יש אימא צעירה, שכל היום מטפלת, מטפלת בכולם, בכל הילדים, מגיעה ללילה ורוצה את הזמן שלה עם עצמה. זה לא טראומה, אוקיי? זה לא מצב של חוסר יכולת ויסות שהיא מילדות או מאיזשהו משהו שהיא מבית שהיא גדלה בו, זה דווקא משהו שנוצר סביב המעבר הזה לאימהות. שפתאום אני כל כולי למען האחר, ורגע, איפה אני? אני רוצה להרגיש את עצמי. ואז אני רוצה את הזמן שלי עם הטיקטוק, על הספה או עם הטלוויזיה ועם האוכל רגע להרגיש איפה אני מתחילה ואיפה אני נגמרת. איזשהו קרקוע. הייתה לי גם מטופלת שהייתה אימא, אני אקח את הדוגמאות רגע של העימות כי זו דוגמה קצת שונה מהטראומה שלך, אלא זה משהו הרבה יותר קטן שהייתה רק רוצה שיקחו, כאילו, שבת, בעלה לקח את שתי הבנות שלה ונסעה לאימא שלו. והיה לה את הזמן לבד, ומהרגע שהוא יצא, היא לא ידעה מה לעשות עם עצמה. כאילו, התפקיד החדש של האימהות כל כך השתלט עליה, שהיא פשוט הייתה יושבת ואוכלת עד שהוא היה חוזר כדי להרגיש, היא תכננה לעשות כל כך הרבה דברים והיא לא הצליחה לעשות כלום חוץ מלאכול. עכשיו, זה באמת מקרה קיצון, אבל... אנחנו המון פעמים מווסתות את עצמנו, כשאנחנו לא נעים לנו, כשאנחנו לא מרגישות טוב דרך אוכל, דרך משהו משכך אחר, משהו מווסת אחר. וזה יכול להיות גם התנהגות, כמו שאת עשית. את עשית, הוויסות שלך מול אנשים אחרים היה דרמה. תשתתפו איתי בדרמה. זה מה שאת למדת. וזה לא היה, דרך אגב, זה לא היה שלך, זה היה של המשפחה שלך. כן, זה היה בעצם מה שלמדת מהבית, ככה אנחנו, דרך הוויסות הוא לא לאכול, הוא דווקא להקיא אנרגטית, כאילו, זה ממש, אני מכירה את זה גם מהבית שלי, שיש אנשים שהוויסות שלהם הוא דרך לייצר המון המון המון דרמה, שכולם ישתתפו ויהיו איתם בדרמה ויבכו ויצחקו וישתתפו שם, ואז זה מרגיע אותם, שהם מרגישים את החיות שלהם, שהכל בסדר, שיש להם שליטה על החיים. יש כאלה שהם בורחים למערה, שהם נמנעים לחלוטין, שברגע שיש איזשהו משהו מתנתקים. הם עושים גוסטינג להכל, לא עונים לטלפונים, לא עונים לווטסאפים. יש המון דרכים לווסת את עצמנו, ויש את הכתיבה, ויש לרוץ, יש דברים שהם טובים לנו, אוקיי? בשפה המקצועית זה נקרא באפרינג, זה לייצר איזשהו מקום שבו אנחנו מרגיעים את מערכת העצבים שלנו שכרגע נדלקת, שכרגע לא נוח לה, שאומנם אם אנחנו מסתכלים על המציאות אין לנו סכנה, אבל נורא לא נוח לנו, ואנחנו רוצים מהר להעביר את התחושה של החוסר נוחות. וזה בדיוק מה שקורה. Moran Naor: אז בגלל הדבר הזה, אני לא מרשה לעצמי מראש. למרות שהיום אני יודעת לווסת את עצמי כבר, זאת אומרת, כבר למדתי לווסת את עצמי בכמה שכבות בשלושים שנה שעבר מאז שהייתי נערה, טל: אהה Moran Naor: שעברו, אבל אני עדיין, כאילו היום חלק מהדרכים בעצם לווסת את עצמי היא מראש להשתדל. לא להגיע בכלל למקומות האלה, כי זה יותר קשה, את יודעת, זה כמו שאומרים שאחרי ניתוח לקחת משככי כאבים גם אם לא כואב, כי יותר קשה להוריד כאב מאשר מראש למנוע אותו. אז אותו דבר, אני מראש מונעת את המשחק הרגשי הזה של הטירוף. כדי לא להגיע טל: ... Moran Naor: לקיצון למעלה או למטה, כי זה קורה אם אני רוצה ואם אני לא רוצה לפעמים, זה פשוט משתלט עליי. אבל אני מנסה להימנע מזה, ואני לא מאמינה, אני לא מאמינה על המחשבות האלה של הצלחה או כישלון. אין להן משמעות. הדבר היחיד משמעותי זה העשייה וההתקדמות. טל: את יכולה להסביר איך הגעת לזה? כי זה תהליך שאת למדת אותו, הוא לא קרה ביום וגם לא קרה בשנתיים, אבל את צודקת שזה המקום שצריך להגיע אליו. אני, בזמן שאת חושבת איך את הגעת אליו, אני אסביר שזה אפילו יכול להיות בדברים קטנים, בכלל לא שקשורים להגיע למקומות של הכאב או המקומות המטרגטים ברמה של מערכת העצבים, זה יכול להיות עוגיה על השיש, שאנחנו רוצים להימנע מזה שהיא תהיה על השיש, כי ברגע שאנחנו רואים אותה, היא מפעילה אותנו. היא מדברת איתנו, ואם לא היינו רואים אותה בכלל, אם היא לא הייתה שם, אנחנו לא היינו אוכלות אותה. אבל אנחנו מדברות על משהו הרבה יותר עמוק. אנחנו מדברות, אבל זה מתחיל דרך אגב משם, מהעוגיה ומכל מיני דברים קטנים שאפשר לתרגל את מה שמורן הולך לספר עכשיו. Moran Naor: אני חושבת שזה באמת מתחיל ממשהו שאנחנו בעצם למדנו ביחד, שעשינו ביחד, שזה לא לקבל החלטות ברגע הקשה. טל: אני קוראת לזה להכות בברזל בעודו קר. Moran Naor: נכון, שזה משהו שתרגלתי אותו ואני עדיין מתרגלת אותו כל הזמן. בעצם לא, אם כבר למדתי שאני הולכת להגיע למקום הזה שהוא קשה, אני אתן דוגמה לגבי אוכל, אבל זה בעצם על כל דבר. אנחנו היינו עושות את זה בהתחלה לגבי תפריטים במסעדות, שאני טל: אהה Moran Naor: הולכת להגיע למסעדה. לא להגיע למצב שבו אני מגיעה למסעדה ואז אני מסתכלת על התפריט ומחליטה מה לאכול. כלומר, טל: אהה Moran Naor: להסתכל מראש על התפריט ולהחליט מה אני אוכלת. עדיין יכול להיות שאני אקבל החלטה לא נכונה כשאני אגיע למסעדה, אבל אני מקבלת את ההחלטה כשאני עוד לא רעבה, כשאני עוד לא בפיתוי, כשההחלטה היא עוד אפשרית לי ולא לא אפשרית. וזה בעצם... אני לוקחת את זה כל פעם לכל תחום בחיי שבו אני יודעת שאני אצטרך לקבל החלטה כשאני מגיע, כאילו, בשלב שבו אולי יהיה לי קשה כבר לקבל את ההחלטה. אז אני מקבלת את ההחלטה מראש ולא כשאני במצב שמה שנקרא סכין על הצוואר. אז הדבר הזה הוא מאוד מעלה מודעות. טל: נכון. Moran Naor: כן, אני כל הזמן צריכה לחשוב מראש אילו החלטות אני אצטרך לקבל. כמו לדוגמה, דיברתי עם השכנה שלי לפני יומיים והיא הייתה אצלנו בבית ובדיוק אני ועופר ניהלנו שיחה על מה אנחנו אוכלים למחרת לצהריים. והיא אמרה לי, מה, את מדברת על ארוחת צהריים יום לפני? אמרתי לה, מתי את רוצה שאני אדבר על ארוחת צהריים? כשאני גובה את ברעב ורוצה לרצוח מישהו? אם אני אדבר אז על ארוחת צהריים, אני... המצבי יהיה רע מאוד וגם כולם ימותו. כי אני אוכל אותם, אני אהיה רעבה מדי. אני לא יכולה לקבל את ההחלטה הזאת שאני גובה ברעב, אני צריכה לקבל את ההחלטה הזאת עכשיו, כשאני שבעה, רגועה, לא חוששת מלגבוה ברעב. טל: אני חושבת שאת, ובא לי לחבר את זה ממש להתחלה. את אמרת, אני לא בתנועה, אני לא זזה מהרגשות שלי. אני זזה מהסיסטם ולאן אני רוצה להגיע. וזה באמת סוג של מודעות. אני יודעת כל הזמן לאן אני מכוונת, המצפן שלי, המפה שלי, ואני יודעת לאן אני רוצה להגיע ואני הולכת בדרך ולא מפסיקה ללכת. כדי להגיע למקום שאני רוצה, אני לא יכולה להגיד, כשאני אהיה רבע אני אחליט מה אני אוכלת. זה הברזל שהוא חם או בוטח, אפשר לייצב אותו איך שרוצים. אז כל לחץ יכול להפוך אותו למשהו שבכלל לא רצינו. אנחנו צריכות לתכנן מראש, ואיך שהוא חם, להזיז אותו כמו שאנחנו רוצות, ובעצם לייצב אותו איך שאנחנו רוצות. לפרזל אותו כמו שאנחנו רוצות, בצורה שאנחנו רוצות. וברגע שהוא בעצם מאוד מאוד גמיש ואנחנו רעבות, עייפות, ואין לנו כוח, אין לנו אנרגיה להשקיע במה שאנחנו רוצות, ייצא משהו אחר ולא מה שאנחנו רוצות. ולכן אנחנו צריכות לדעת מראש איזו צורה אנחנו רוצות לייצר בברזל של החיים שלנו. וגם אם לא בא לי עכשיו לדבר על ארוחת צהריים, או לא בא לי עכשיו לחתוך את מה שתכננתי לעשות, תכננתי לעשות סלט ירקות, או איזה תבשיל וקציצות, אני יודעת שלא משנה אם לא בא לי, אני אומרת לעצמי, ואולי נדבר על זה באחת הפגישות הבאות, על מחשבות בעצם בונות ומחשבות הורסות. מחשבות שבונות ותומכות בי ומסייעות לי להגיע למקום הזה, ואני אומרת לעצמי, נו, יש לך עכשיו, את תכננת את השעה עבודה הזאת, את יודעת לעשות את זה, שימי לה את עצמך מוזיקה, את תרגישי מעולה אם יהיה לך את הקציצות, את התבשיל ואת הסלט כמו שתכננת, את תרגישי הצלחה גדולה. נכון, לא בא לך, אבל מה זה לא... מי מקשיב ללא בא לך? אם לא בא לך לעשות דברים, את תשבי על הספה כל היום ותרגישי מבואסת מהחיים. אם את עשית מה שרצית, את תרגישי הנאה צרופה, את תרגישי תגמול טוב, ואת מתקרבת להיות האישה שאת רוצה להיות. אוקיי? ואני עוד פעם אגיד את המשפט הנהדר הזה, את תמיד במרחק החלטה אחת מלהיות האישה שאת רוצה להיות. איך שאת רוצה לחיות, איך שאת רוצה להרגיש, להתממש. אם אני קובעת, יושבת עם עופר על ארוחת הצהריים למחרת, כי לי זה עובד, ואני צריכה את זה. ואם אני עושה את מה שקבעתי, כן או לא, או מוותרת לעצמי, כי לא בא לי, כי אין לי כוחות, כי אני מסכנה, ובא לי בכלל אוכל מנחם, כי אני קורבן לסיטואציה. אוקיי? אנחנו צריכות להבין, כי ברגע שאנחנו מתקרבנות, אנחנו נותנות את הכוח לכל העולם חוץ מלעצמנו. אנחנו פשוט מפזרות אותו למקרבן או למצב, ואנחנו בעצם איבדנו את הכוח שלנו. מורן, מה את אומרת שנסיים להיום קצת יותר קצר? Moran Naor: אני, רגע, אני רוצה להגיד אבל עוד כמה דברים. טל: קדימה. Moran Naor: כאילו רציתי פשוט להגיד לגבי הדבר הזה של הארוחת צהריים, שגם אם אני מתכננת מראש מה לאכול צהריים, זה לא אומר שאני חייבת לאכול אותם כשאני לא רעבה או משהו כזה. זאת אומרת, זה גם חשוב לי להגיד את הדבר הזה. כי אני לא רוצה שהיא, כאילו, אני חייבת לאכול צהריים. לא, אבל יש לי את הצהריים מתוכננים כבר. ואני יודעת שכשאני אהיה רעבה ואני ארצה לאכול צהריים, אני אוכל לעשות את זה בקלות. טל: אהה Moran Naor: אז זה הדבר אחד שרציתי להגיד. ודבר שני, אין לי דבר שני, אני פה לא זוכרת, אולי באמת היינו צריכות לסיים קודם. טל: נראה לי שהיום זה יום שצריך לסיים קודם, וזה בסדר, חצי שעה של שיחה זה fair enough. Moran Naor: זה פשוט כזה, אני אסיים בזה, היום בבוקר, אז כאילו לא ישנתי בלילה, הלכתי לישון באיזה 4-5, וקמתי ב-8, ואז קמתי עוד פעם ב-9 כזה, ופספסתי את כל הבוקר, אני בדרך כלל קמה ב-5-6, אני יוצאת לרוץ, אני, יש לי כזה כתיבה, אני עושה המון דברים בבוקר, אף אחד מהם לא קרה. ואז קמתי והסתכלתי על השעה ואמרתי אני גם צריכה להקליט איתך מה אני עושה, אני מוותרת על הספורט, מה אני עושה. והמחשבה שהיום שלי יתחיל בלי ללכת לעשות ספורט, זאת אומרת שמשהו בדבר הזה ישתבש ואני אצטרך להיות כל היום בתחושה שלא יצאתי מהבית ולא עשיתי ספורט. ולא התחלתי את הבוקר שלי כמו שהוא, עם התחושת ריוורדינג הזאתי שעשיתי בשבילי, נתתי לי, שזו תחושת החופש שלי אגב, זו תחושת השחרור טל: גם ויסוד, דרך אגב. Moran Naor: והוויסות, פשוט זיעזעה אותי. עד לקור שלי. אמרתי לא לא לא לא לא לא לא לא לא אי אפשר. אי אפשר, אני לא אצליח לדבר עם טל, אני לא אצליח לעבוד, אני לא אצליח כלום. כל היום שלי התחרבש מזה. וזהו, ושמתי את הדברים ויצאתי בשעה ממש מאוחרת, כבר חום וכלבים בחוץ. אבל אמרתי לא אכפת לי, אני לא יכולה... וזה הלא לתת לה... כי אני איפה. ואין לי כוח, ומותר גם יום אחד בשבוע לא לעשות ספורט, לא קרה כלום, אני מתאמנת כל יום, אבל לא, זה ישבש לי את כל היום, וגם יכול לשבש לי גם את מחר, לא. טל: אז נתתי את הפאנץ'. מצוין. ואפילו לא התקלחת לפני האירוע, את מגיעה מזיעה, כמו נשאר אחרי האימון. כי את עושה את ה... כי אי אפשר הכל, ואת אומרת לעצמך, זה בסדר, זאת מי שאני, אני מגיעה, מביאה את עצמי אחרי הריצה, וככה תראו אותי, ואני חושבת שזה מאוד מאוד יפה, ואני מאוד חושבת... עפה עלייך על זה. כל הכבוד. ואת עפה על עצמך על זה, וזה Moran Naor: אז יש בכל זאת טל: מה שחשוב. מורן, היה כיף. Moran Naor: תודה. היה לי גם. טל: תמשיכי. אני אתראה. Moran Naor: ביי